לא ידעתי אם לבכות או לצחוק, זו הפעם הראשונה שישראלי בקרב המרכזי וישראלי אחר בקרב לפני. זה נקרא מיין איוונט והקרב לפני קו מיין איוונט – הישג חסר תקדים. באותו ערב יום ראשון שקלתי 85 קילו, והיה לי עד יום רביעי בשעה 10 בבוקר להפחית משקל ל-77. צפיתי לעצמי שבוע ארוך עם סבל רב.

תמונות באדיבות חיים גוזלי, בלאטור 188

ביום שלישי קיבלנו טלפון שראש הממשלה ביבי נתניהו מזמין אותי ללשכה שלו. נועד,  מייק הבעלים של בלאטור ואגדות הספורט רויס גרייסי, פידור ואני נסענו אל הלשכה בה עברנו בידוק ביטחוני ששווה ערך לחמישה ביקורים בנתב"ג. כשביבי נכנס לחדר, הבנתי איך הוא כזה בלתי מנוצח. יש בו איזה משהו שאי אפשר להסביר במילים, הייתי קורא לזה כמו בסרט מלחמת הכוכבים, "the force". מצחיק אבל ככה זה. יש בנתניהו משהו שעושה אותו ענק כזה. ואז ביבי לבש כפפות בלאטור שהבאנו עמנו והתחיל לתת לי אגרופים. טירוף!!! מי היה מאמין? הבאתי את ספורט ה-MMA לכל מקום.

מלשכת ראש הממשלה נסענו ישר למלון כדי לאסוף את הציוד שלנו ואז לחתוך משקל, חייבים. חבר טוב שלי, אורן שבת, סגר לי סאונה במלון הילטון כדי שאוכל לחתוך משקל בשקט מבלי לראות את היריב שלי, שישן באותו המלון וגם היה עסוק כמוני בהורדת משקל. נועד,  שגם חותך משקל, ואני הגענו למלון הילטון ואז הסבל התחיל. נכנסים לסאונה, יוצאים, נכנסים, יוצאים, ככה כמה שעות. עד שהגענו למשקל 77 קילו. הורדתי שמונה קילו, מטורף!

בשלב הזה הגיע למלון המאמן שלי, רנזו גרייסי, ולי היה לילה שלם להעביר בלי נוזלים, בלי אוכל, כל הגוף שלי כאבים. הלילה הכי ארוך שעברתי בחיים שלי. בבוקר הגעתי לשקילה ועברתי אותה בהצלחה, ואז מתחילים להעמיס נוזלים. מהשקילה עברנו למסיבות העיתונאים, ובמילה אחת? פצצה. כיף להיות במרכז העניינים.

בערב ירדתי עם המאמן שלי רנזו לחדר אימונים במלון. רנזו ראה את הקרבות של היריב שלי ונתן לי אסטרטגיה של הקרב: בגלל שהוא ארוך תן לו לחץ בעמידה, הוא בטוח יוריד אותך משם ואז תעבור למשולש.

ביום האירוע אני מגיע להיכל מנורה. ההיכל מלא בכ-9,000 איש, צרחות מטורפות, ובזירה קרב רודף קרב. אפשר להריח את האדרנלין שמילא את ההיכל. זמני התקרב והלחץ איתו. התחממתי בחדר ההלבשה, כל האנשים סביבי עשו את מה שצריך בשביל להביא אותי מוכן לקרב. ואז הגיעו אורחים לחדר ההלבשה שלי – ראש עיריית בת ים יוסי בכר, חבר המועצה ומחזיק תיק הספורט ויקטור טל וגם הבדרן אלי פיניש. ממש הרגשתי את הלחץ, וזו גם הפעם הראשונה שרנזו גרייסי איתי בפינה, כך שאין מקום לטעויות.

רגע האמת הגיע. קראו לי שאנחנו עולים. הגענו לנקודת היציאה לזירה והשיר שלי התחיל – לין הזמרת שרה וההיכל על הרגליים. הם קולטים שיש כאן זמרת ששרה לי, מדובר בלהיט שהצל, יואב אליאסי, כתב במיוחד בשבילי. הצל, שנוכח גם הוא, התחיל לשיר אף הוא ואנחנו יוצאים לכיוון הזירה. הקהל צורח, אנשים נותנים לי ידיים, ופתאום אני רואה את אמא שלי. עצרתי.

מיד נתתי לה נשיקה. אמא שלי בחיים, אבל בחיים, לא באה לקרב שלי. מגיל 6 כשהתחלתי ועד היום. והנה בפעם הראשונה, בגיל 44, היא באה. אני מגיע לזירה בה היריב שלי כבר עומד. מדובר בבחור רוסי, 1.95 מ' של שריר, ממש כמו בסרט רוקי 4. אני נכנס והקהל צורח. אני לא מאמין, כולם מכירים אותי.

השופט התחיל את הקרב. רצתי אל היריב כמו שרנזו ואני תכננו. רגע לפני הוא יורד להטלה ומוריד אותי לקרקע, אני ישר נכנס למשולש והוא מתאמץ לצאת ו"נרדם". השופט קופץ עליי, עוצר אותי, אני קם ולא מבין מה קרה… ואז אני רואה את היריב שלי ישן על המזרן והקהל צורח, ההיכל זז מרוב הרעש!!! אביב קופץ לזירה ומרים אותי, אירנה אשתי נכנסת וגם אמא שלי, טירוף.

פתאום מראיינים אותי ואני אומר את המשפט הבא: "MMA זה ספורט מיינסטרים ואנחנו פה להישאר". זה הפך להיות כותרת בכל העיתונים של היום שאחרי.

נגמר, נגמר, נגמר. שלושה חודשים של עבודה הסתיימו בקרב של 42 שניות. הגעתי למקום השני במהירות הכנעות בהיסטוריית הלחימה של בלאטור. מה עוד אפשר לבקש?

רציתי להודות לצוות הנהדר שלי שבלעדיו זה לא היה קורה. אירנה אשתי שדואגת לכל מה שאני צריך. אם היא הייתה איתי בניו יורק, אני בטוח שגם שם הייתי מנצח. אביב, הבן, שאיתי בכל האימונים ולא מוותר לי ולוחץ אותי ללמוד דברים חדשים. דן דימונד, מאמן האגרוף שלי, שהביא את האגרוף שלי לרמה אחרת ותמיד מלמד אותי דברים חדשים. ירון נאור, מאמן הכושר שלי, שאנחנו עובדים כבר שנים ביחד ותמיד מחדש את האימון ומתאים אותו לפי היריב שלי. רנזו גרייסי, המאמן שלי, אגדת הספורט. אומרים שכשיש לך פינה טובה שיודעת את העבודה, קרב לוקח 45 שניות במקום 15 דקות. עידו פריינטה שאנחנו ביחד כבר שנתיים, הוא איתי בכל קרב ועוזר לי בכל מה שקשור ל-MMA. שי ברנד, מנהל הפינה שלי, שעזר לי באימונים וכמובן בכל היומיים של הטירוף שעברתי.

פנדה, אח יקר שלי, שהיה צריך להגיע לבית חולים אחרי הקרב שלו והוא לא עזב את היכל עד שלא סיימתי את הקרב ורק אז התפנה לבית חולים. נועד להט, חבר ואח, שעוזר לי כבר כמה קרבות והפעם שברנו שיאים ביחד. רובי טולדו, אלוף עולם שטיפל בי והחזיר אותי לחיים עם כל הכאבים שהיו לי. פז שוסטר, התזונאי שלי כבר כמה שנים, שהפעם שיגעתי אותו יותר מהרגיל. גרי קובלובסקי, החבר שתמיד נותן לי את הכוח הנפשי להמשיך, ודואג לי כמו בן. אוהב אותך!

וכמובן, תודה ל"בת ים פור יו", גוף התקשורת הראשון, הבית, שנתן לי מקום להתבטא והעניק חשיפה מדהימה לענף הספורט שלנו כשאף אחד אחר לא עשה זאת, אני לא אשכח לכם את זה לעולם!

אם שכחתי מישהו, אני מצטער ומבטיח לכם עוד הרבה הפתעות חדשות שכבר בדרך. ויש הפתעות.

נתראה, חיים גוזלי