בת ים ניו יורק: טור אישי חדש של חיים גוזלי

בת ים ניו יורק: טור אישי חדש של חיים גוזלי

לוחם ה-MMA מס’ 1 שלנו, חיים גוזלי, יעלה ב-24 ביוני לקרב חייו במדיסון סקוור גארדן במסגרת “בלאטור 180” – האירוע הכי גדול אי פעם בתחום ה-MMA.

בשבועות הקרובים הוא יספר לקוראי “בת ים פור יו” על האתגר, על האימונים הקשים, על הגעגועים למשפחה ועל כל מה שעובר עליו עד לתחרות.

זו הפעם הראשונה שאני כותב טור… אז ככה, יש לי קרב MMA במדיסון סקוור גארדן (ניו יורק) ב-24 ביוני. היריב שלי הוא ראיין קטור עם רקורד של עשרה ניצחונות וחמישה הפסדים. הוא הבן של אגדת ה-MMA רנדי קטור. בטור הזה אני אתייחס לחיים מחוץ לבית ולמסגרת שאני רגיל לחיות בה ב-20 שנה אחרונות.

עזבתי את הבית לפני כשלושה שבועות לטובת אימונים מקצועיים בניו יורק, כחלק מההכנה לקרב חשוב שכזה. לוחם חייב מחנה אימונים ברמות הכי גבוהות, ובארץ אתה לא יכול לעשות את זה. אז החלטתי לטוס חודשיים לפני הקרב למחנה אימונים בניו יורק, כלומר לעזוב הכל בארץ כדי להגיע מוכן לקרב. כמובן שקיבלתי את כל התמיכה מהמשפחה למרות הקשיים.

כולם יודעים שלהיות הישראלי הראשון שנלחם במדיסון סקוור גארדן זה שליחות. יהיה מרגש להניף את דגל ישראל שלנו בזירה הכי גדולה בעולם.

את הטור הזה אני כותב ברכבת התחתית של ניו יורק. כל יום אני מבלה בה כשלוש שעות. אני חי חיי משפחה כבר מעל 18 שנה עם אשתי אירנה והבן אביב. זו הפעם הראשונה שעזבתי את הבית לתקופה ארוכה כזו. ומה אספר, החיים לבד בעיר הגדולה הם לא קלים למרות שאני גר בברוקלין אצל דודה שלי, אחות של אמא.

אני קם כל בוקר בשעה 6:00 בבוקר ומניח תפילין דבר ראשון. אחר כך אני יוצא מהבית לחמש שעות של אימונים. אני לוקח איתי “חצי בית” כי אני עובר מאימון לאימון וחייב להתקלח בין לבין, כלומר צריך להסתובב עם תיק של 30 קילו על הגב חצי יום. בנוסף יש לי פגישות עם הקהילה היהודית שעוזרת לי לקדם את הקרב בשביל להביא קהל יהודי שיעודד אותי.
הנסיעות ברכבת כל כך שוברות אותי שזה משגע. רוב האימונים שלי הם במנהטן, והקטע המצחיק זה שיש לי אימונים גם בברוקלין. הדרך היחידה להגיע אליהם זה לנסוע למנהטן ולקחת אחר כך רכבת חזרה לאזור של האימון בברוקלין, ואז לחזור הביתה. רוב הנסיעה ברכבת היא בשעות העומס, וזה אומר שאין לי מקום לשבת ואני עומד. גם כשמתפנה כבר איזה מקום, אני מעדיף שיישבו מבוגרים ממני כי אני לא יכול לשבת ולראות איזה אישה מבוגרת עומדת. תתפלאו, אנשים ברכבת לא מעניין אותם מי עומד, הם יראו מבוגרים בקושי עומדים והם יעצמו עיניים כאילו הם ישנים. לא אני!
בסוף יום, כשאני מגיע הביתה, אני מגלה לפעמים ששכחתי להוציא את הדג סלמון שלי מהפריזר. התוצאה היא שארוחת הערב שלי מתעכבת בעוד שעתיים. בארץ, כשאני חוזר מאימון הארוחה כבר מחכה לי על השולחן. פה אני לומד לחיות לבד בתקופת אימונים קשה וזה לא דבר קל. לכבס בגדים למשל, מי חשב שזו עבודה כל כך קשה? ועוד אחרי יום אימוני קרבות, כשאתה חוזר הביתה עם פנים מפוצצות, פנס בעין ואוזן בגודל של יד. ואז אתה צריך לעשות את עבודות הבית שלך בשביל שמחר תקום והכל יהיה מוכן.
וכל זה בלי המשפחה. אני מתגעגע לצחוקים ולחיי המשפחה שאני רגיל לחיות. אירנה ואביב יצטרפו אלי רק ארבעה ימים לפני היום הגדול. בינתיים אני עובר סדרת חינוך, לומד להתגבר על דברים שעד היום היו לי מובנים מאליהם ולומד להכיר את עצמי טוב יותר.
וכמובן להעריך את אשתי אירנה, שדואגת תמיד שהכל יהיה מוכן ומסודר ושאני אוכל להתרכז באימונים.
בשבוע הבא נדבר על האימונים שאני עובר.
להתראות, חיים גוזלי
חיים-גוזלי-ניו-יורק650
כרזת התחרות

כרזת התחרות

פורסם על ידי