שרית אבן זוהר: ידידת החינוך של בת ים

שרית אבן זוהר

שרית אבן זוהר

החיבור של שרית אבן זהר לחינוך והתנדבות הוא שורשי ועמוק. כשפרשה מניהול בית הספר “יגאל אלון”, לא היה לה ספק שתפנה להתנדבות והבחירה הטובה ביותר מבחינתה הייתה עמותת “ידיד לחינוך”. השבוע היא סיפרה לנו על השליחות של חייה ועל התמודדות משפחתה עם בת עם צרכים מיוחדים. ראיון

מראיינת: טלי בנדו לאופר

קשה לשרית אבן זהר להתראיין. לדבר על המתנדבים ולהאריך בשבחיהם אין לה בעיה, אך כשאנו מגיעות אליה היא איננה יודעת מה לומר. “המטרה שלי היא שיגיעו עוד גמלאים להתנדב אצלנו, כיף וטוב להרגיש משמעותיים וכל המתנדבים שלנו חשים כך”, היא אומרת.

עד לפני שנתיים וחצי היא ניהלה את בית הספר היסודי “יגאל אלון”, ולאחר 36 שנים במערכת החינוך פרשה. זמן קצר לאחר מכן החלה את התנדבותה כרכזת פעילות בעמותת “ידיד לחינוך” בבת ים, המפעילה מתנדבים גמלאים המסייעים לתלמידים בבתי ספר יסודיים בפן הלימודי.

שרית, איך הגעת לתפקיד?

“החינוך הוא בנפשי. למרות שאחרי הפרישה נהניתי מהחופש, טיילתי בעולם, הייתי בהצגות וקונצרטים, ידעתי שאני רוצה משהו מעבר לזה. ואז פנתה אלי חברה שמנהלת בית ספר בעיר והפנתה אותי לרכזת שחיפשה מחליפה עבורה. אני עוד התלבטתי מה לעשות, היכן להתנדב, אבל לסייע למערכת החינוך זה דבר שהתאים לי, וככה בעצם הגעתי לתפקיד. הקשר עם עמיתים שלי לשעבר, מנהלי בתי ספר עזר לי כי כיום אני גם עובדת מולם ואני במגרש הביתי שלי. בתי הספר צמאים לעזרה וזקוקים לעזרה, למערכת החינוך יש הרבה מקטרגים, צריכים גם ידידים”.

מה אתם בעצם עושים?

“מדובר בגמלאים שמסייעים למערכת החינוך. הם מגיעים לבתי הספר היסודיים לפחות פעם בשבוע לפחות לארבע שעות בהן עובדים בצורה מתוכננת עם תלמידים שצריכים חיזוק לימודי. זה יכול להיות בכל מקצוע, שפה, אנגלית, חשבון, טיפול רגשי ועוד. אגב, הרבה מתנדבים באים יותר מפעם בשבוע. תפקידי הוא לצרף עוד מתנדבים למערך. את המתנדבים, כ-90 במספר, אני פוגשת לפחות חמש פעמים בשנה כשאני עורכת מפגשים של העשרות והדרכות. לדוגמה, ביום המשפחה הייתה הרצאה מפי מנהלת מחלקת גניולוגיה (חקר שורשי המשפחה). אני גם עורכת שיחות משוב בבתי ספר על מה אפשר לשפר ויחד בודקים מהן נקודות החוזק ומה החולשה. יש תקשורת יומיומית עם המתנדבים ועם בית הספר”.

זו עבודה קשה לגייס מתנדבים?

“אני כל הזמן חושבת איך אני מגייסת עוד ובאלו דרכים. אני חושבת שזו דרך נפלאה לעביר חלק מהשבוע כי כשהתלמידים מתקדמים המתנדבים מרגישים טוב ורוצים לבוא. יש כאלו שבאים אפילו כשהם חולים. יש מישהי שמשותקת בחצי גוף ועדיין מגיעה, היא יושבת על כסא ומלמדת, זה חשוב לה”.

אחד הדברים שהיא מעידה כי השפיעו עליה רבות בהתנהלותה כמנהלת ואשת חינוך הוא מוגבלות שכלית התפתחותית. כך בתה הבכורה, כיום בת 41. “היא נולדה עם בעיות התפתחות”, מספרת אבן זוהר, “כבר בגיל מספר חודשים שמנו לב לכך שהיא לא עושה דברים כמו הושטת ידיים ודברים אחרים שבני גילה עושים. כשפנינו לרופאים, ביקשו שנמתין עד גיל שנה. בהמשך שלחתי אותה לגן רגיל והגננת אמרה שהיא נהדרת וידעתי שזה לא אמת, ידעתי שהיא משקרת. פניתי להתפתחות הילד ומאז היא למדה בחינוך מיוחד. היא בחורה מאוד אינטליגנטית. היא מדברת, קוראת וכותבת, היא אוהבת במה, היא הופיעה בהצגות, עשו הצגה במסגרת אקי”ם על חייה והיא הופיעה בה. היא גם במועצת הבוגרים של אקי”ם”.

במה מתבטאת המוגבלות שלה?

“יש לה קשיים מוטוריים במיוחד במוטוריקה עדינה. מצבים חברתיים זה דבר מורכב עבורה. כיום היא חיה עם חמש נשים בדירה ואם בית”.

איך זה הרגיש לפני 40 שנה להיות הורים לילדה עם מוגבלות?

“בזמנו היינו צריכים לרוץ הרבה ולהילחם על כל דבר כי לא היו הגדרות למצבה, היא לא נחשבת לבעלת פיגור ורק לאחרונה נתנו למצב שלה שם. היה לנו מאוד קשה, אף אחד לא נולד להיות הורה, בטח לא להיות הורה לילדה עם צרכים מיוחדים. במיוחד שבתקופה ההיא זה לא היה מוגדר מה בדיוק יש לה. הייתי אומרת לעצמי שאני מעדיפה שלא יהיה לי ילד מחונן וילדה עם מוגבלות, שיהיו רגילים, אך אנחנו לא בוחרים את זה. כולם היו מודעים למצבה ולא הסתרנו זאת, הלכנו לכל מקום איתה והיינו גאים בה, אז והיום”.

מה זה לימד אותך?

“זה חידד אצלי את הרגישות לילדים שונים. זה גרם לי להבין הורים לילדים עם קשיים ולהתחבר להורים שלא ידעו בכלל שלילדים יש קושי כי מנגנון הכחשה זה דבר מאוד שכיח. ההבנה שלי והניסיון שלי גרמו לי להתחבר אליהם בקלות. זה דבר שהייתי אומרת למורים, שיבינו מאיפה אני באה, צריך להכיר אותי כמו שאני בכל מובנים, זה מאוד אנושי ומאוד מחבר”.

גם הבעל מתנדב בעמותה ובאקי”ם

מה מוציא אותך מדעתך?

“חוסר יושר באופן כללי. כשאני חושבת שילדים לא מקבלים את כל מה שהם צריכים לקבל מעבר ללמידה, מבחינת תמיכה, כשלא רואים את הילד באופן אישי עד הסוף. יכול להיות שאני מתייחסת לזה כך בגלל עברי כמנהלת. צריך להסתכל על ילד כשלם: בהיבט רגשי, נפשי, לימודי, אישי ומשפחתי. כל ילד הוא עולם ומלואו. התנהגות של ילד היא נובעת מסיבה, צריך להבין מאיפה הוא בא ולא לשפוט אותו ואיפה אפשר לחזק אותו”.

מה ההתנדבות ממלאת אצלך? איפה זה פוגש אותך?

“אני מאמינה שהמשאב הכי חזק שלנו זה הנוער והילדים. אין לנו נפט או יהלומים, והחינוך זו הדרך לטפח אותם. אם אני יכולה לעזור בכך ולעשות את זה בבת ים – אז מבחינתי זו שליחות שאני עושה מכל הלב והנשמה. כמנהלת לשעבר אני יודעת כמה העיר משקיעה בחינוך, כמה המנהלים משקיעים והמורים. עם כל העומס שמוטל על צוותי הוראה, אני מבינה את הצורך בעזרה להקל על המורים. זו עשייה שגורמת לי לחוש משמעותית. כשאני מגיעה לשיחות משוב בבי”ס עם מתנדבים ומנהלים, זה מחזק אותי כשאומרים מה טוב וגם כשאומרים מה רע, כי לשפר זה נפלא זה הופך הכל לכדאי זו עבודה שעושים מהלב, אין דרך אחרת”.

יש מקרים שאת אומרת בשביל מה אני צריכה את זה?

“בשביל מה אני צריכה לא, אבל יש רגעים של עומס גדול ואני אומרת לעצמי עזבתי את הניהול וזה לא מורגש, זה תפקיד מחייב וגדול ואני הולכת עם זה. כשאת רואה את העשייה בשטח את מבינה בשביל מה את עושה את זה”.

האם קורה שההתנדבות מתנגשת עם חייך האישיים?

“אני יודעת לסדר את זה בצורה יפה ואני מצליחה לתמרן בין ילדיי ומפגשים עם נכדתי. אני מנהלת לעצמי את הלו”ז ועדיין מטיילת בארץ ובחו”ל, הולכת לקונצרטים. בניהול היו אילוצים וכאן אני מנווטת אז זה לא פוגע. להפך, זה מוסיף עניין. מה גם שיש הבנה, בעלי מתנדב אצלנו ובאקי”ם ובני כרגע מתחיל לארגן קבוצת התנדבות”.

שרית עם מתנדבי העמותה | צילום אלבום פרטי

מה התמורה של אנשים שאינם ממערכת החינוך לתלמידים?

“תמורה מדהימה. אלו אנשים שמביאים איתם ניסיון חיים, ידע מתחומי דעת שונים והמון אהבה ורצון לנתינה. לפעמים אני מראיינת אנשים שאני מתלבטת איך לשלב אותם במערך, ובשטח את רואה שהם פורחים ואת התלמידים פורחים איתם, הם מצליחים, אוהבים ובאמת הלב שלהם במקום הנכון הם חשים משמעותיים, הם נותנים הכל למען ההצלחה של התלמיד מולם”.

סיפור שריגש אותך.

“וואו, יש לא מעט, לכל מתנדב יש סיפור. אני חושבת שלראיין מתנדבים הרבה יותר מעניין מלראיין אותי. ישנה מתנדבת נכה מלידה שמתנדבת בבית ספר ‘דוד אלעזר’ והיא לקחה על עצמה לעבוד עם ילד בעל קשיים בלימודים והיא עצמה עם קשיים. היא הצליחה להגיע אליו רגשית וקוגניטיבית וביקשה עוד שעות אתו. יש לי מתנדבת שהגיעה לבית ספר ‘ירושלים’ עם המון נתינה, כשהיא עצמה אם לבן שנולד ללא אצבעות ידיים והתמודדה עם לא מעט קשיים. היא התעקשה על חינוך שלו וקידמה אותו, היא ידעה מה לעשות ועכשיו היא מקדמת ילדים אחרים עם המון רצון ונתינה”.

פורסם על ידי