אירנה גנין: אני לא שוכחת שירקו עליי כשניקיתי חדרי מדרגות

צילום: טלי בנדו לאופר

צילום: טלי בנדו לאופר

היא עובדת כמעט בכל יום עד השעות הקטנות של הלילה, אך מקפידה על ביקור יומי אצל נכדתה. היא עבדה שנים בניקיון חדרי מדרגות וזוכרת בדיוק איפה ירקו עליה, היא גם זוכרת את היחס הגס אליה במחלקת הקליטה בעירייה כשביקשה עזרה. מאז היא מקדישה את חייה כדי לסייע לעולים חדשים ולהקל עליהם את קליטתם. ראיון מרגש עם סגנית ראש עיריית בת ים, אירנה גנין.

מראיינת: טלי בנדו לאופר

אירנה גנין היא אישה מאוד עסוקה. קשה לתפוס אותה לשיחה טלפונית, ובמשרד היא טרודה בפגישות ואין להפריע או שהיא איננה. רק התעקשות מצדי הולידה מפגש של לוח הזמנים של שתינו.

היא אישה חכמה, עקשנית ורגישה עד מאוד. בפגישתנו היא בוכה שלוש פעמים, לא בגלל העבודה הקשה או זיכרון ההשפלות שחוותה בעלייתה ארצה, אלא כשהיא נזכרת ברגעי האושר הקטנים בהם קנתה לבתה שוקולד לראשונה או חגגה יומולדת ראשון בארץ על חצי כיכר לחם ודג מלוח.

“יש לי בעל, יש לי בת, יש לי נכדה, חתן ומשפחה גדולה, אבל קודם כל יש לי עבודה”, היא מסבירה. “מקום ראשון זה עבודה. אני גדלתי באוקראינה שם הכניסו לנו לראש מילדות שקודם כל המדינה ורק אז את. כשהגעתי לישראל, אמר לי עולה ותיק שבישראל צריך שקודם יהיה לך טוב ואז יהיה טוב למדינה. אני קיבלתי את זה אבל לא שיניתי את זה אצלי. הקומוניזם נכנס אצלי פנימה וכבר לא ניתן לתיקון”.

היא בת 56, יש לה תואר שני בחינוך, עבדה כסגנית מנהל בית ספר באוקראינה. בשנת 1991 עלתה לישראל יחד עם בעלה, בתה בת השלוש, הוריה ואחותה. על המטוס עלו רק עם מזוודת בגדים, כפי שנוסעים לטיול. באוקראינה השאירו דירה מרוהטת וחשבונות בנק. “למרות שכבר היה מותר לעלות לארץ, כך נעשו הדברים מול השלטון, בעדינות ובסודיות. לא היה לנו מושג לקראת מה אנחנו הולכים, מה גם שלא קיימנו אורח חיים יהודי באוקראינה, אסור היה לנו לומר שאנחנו יהודים. אני זוכרת שכשהייתי קטנה, אמא הייתה מכינה מצה בפסח ואם רצתה לאכול אותה ברחוב היא הייתה אומרת שזו עוגת נפוליאון”.

צילום: טלי בנדו לאופר

משדה התעופה הגיעו למלון בו שהו שלושה ימים ושם נרשמה אכזבתה הראשונה. “הגיעו לשם מתווכים מבת ים שלקחו לי את כל הכסף. בגלל שזו הייתה עלייה גדולה הצלחתי לשכור דירה רק לעוד שבועיים, אז בזמן הזה חיינו חמישה נפשות בחדר של אישה שעלתה כמה שבועות לפנינו. היא לא אמרה לנו שאפשר להדליק דוד וחשבנו שבישראל יש רק מים קרים וכסף לאוכל גם בקושי היה”.

איך הסתדרתם?

“אחרי יומיים בעלי כבר יצא לעבוד בנגריה. הבוס שלו ראה שכשכולם אוכלים, הוא בצד אז הוא שאל למה ובעלי אמר שאין אוכל. הבוס נתן לו אלף שקל. אני לקחתי את הכסף וקניתי תפו”א, דג מלוח ולחם וזו הייתה חגיגה של ממש בשבילי, בעיקר כי גם הייתה לי יום הולדת. עבדנו קשה מאוד. אבא שלי היה מנהל גדול באוקראינה וכאן חמש שנים הוא עבד בניקיון, וגם אמא שלי וגם אני. אני תמיד אומרת שמי שעובד קשה אחר כך אלוהים נותן לו. כיום לבעלי יש נגריה, הוא עובד קשה אבל מבסוט כי זה שלו. גם היום אנחנו עובדים קשה אבל הכל מצוין”.

איך התאקלמה בתך?

“היא הייתה בת שלוש וחצי ואחרי שבועיים בגן כבר ידעה עברית. היא לא יודעת לכתוב ולקרוא רוסית ואני היחידה שמדברת איתה ברוסית, אצלה בבית מדברים רק עברית, כולל בינה לבין בעלה (חבר המועצה מטעם ישראל ביתנו יבגני אייזנשטט). ככה אני רציתי שיהיה, ילדה ישראלית, משפחה ישראלית. כולם שאלו למה אני לא לוקחת עבורה שיעורי עזר ברוסית, ומבחינתי, אני הגעתי לכאן לכל החיים, זה הבית שלי, אני רציתי שבתי ונכדתי יידעו עברית בצורה מושלמת וקשה לשלב כמה שפות יחד”.

זו גישה יוצאת דופן, הרבה עולים משמרים תרבות ושפה עד כדי אי למידת עברית.

“תרבות זה אכן חשוב. משפחות שמנסות לשמר שפה עושות את זה משום שיש להן קרובים עדיין בברית המועצות לשעבר, אלו חיים של רגל פה ורגל שם”.

צילום: ישי פוקסמן

איך הייתה החוויה של העלייה מבחינה נפשית?

“המנטרה שלי אז הייתה כזאת – אני בת 30, וקיבלתי הכל: חוגים, השכלה, משפחה טובה, אמא שתמיד לידי ותמיד הייתי שמחה. עכשיו יש לי ילדה ותורי לתת לה הכל, כמו שקיבלתי מהוריי. ברור היה שהתחלתי מאפס ובתוך כל זה שני הוריי חלו בסרטן, אז אני הייתי אחראית על כולם. עבדתי יום ולילה. גם כשהתחלתי לעבוד בעירייה, אחרי העבודה הלכתי לעשות ניקיון בחדרי מדרגות”.

מנקה ובלילה בוכה?

“ממש לא בוכה. אני זוכרת שניקיתי את חדר המדרגות הראשון שלי ברחוב רבינוביץ’ וקיבלתי 150 שקל ראשונים שלי. הלכתי לקנות שוקולד פעם ראשונה לבתי, קודם לא היה לי. באוקראינה הייתי נכנסת איתה לחנויות הכי יפות של ממתקים או צעצועים, הייתי מצביעה על בובות והיא לא רצתה דבר. כשעלינו לארץ היא רצתה הכל ולי לא היה כסף לקנות לה. אני לא אשכח את זה לעולם, כשהייתי תלמידה היה ילד שהיה מנשק אותי על כף היד כל הזמן, וכאן כשהלכתי לנקות חדר מדרגות ברחוב הנביאים היה בחור צעיר שירד במדרגות וירק על כף היד שלי, בדיוק איפה שפעם קיבלתי נשיקות. ולראשונה, כן, רציתי לבכות. אבל מיד התעשתי ואמרתי לעצמי, לא חשוב, מי הוא בכלל?”

בהמשך הפכת לאחראית קליטה בעיריית בת ים…

“שכנה אמרה לי שבמחלקת הקליטה בעירייה עוזרים לעולים עם דירות עמידר. באתי לברר בנושא והיו גסים ורעים אליי, באתי לבקש עזרה והרגשתי שנותנים לי מכות על הראש. הם היו אנטי עולים, הם ממש זרקו אותי מהחדר. אבל אני פתחתי את הדלת שוב ואמרתי להם ‘מילה שלי- אתם לא תישארו פה עוד הרבה זמן’.

“הבנתי שיש בחירות, בדקתי מי מתמודד מול ראש העיר המכהן שהיה אז קינמון והחלטתי לתמוך בשגיא. אמרתי לו שיש כשלים במערך הקליטה בעירייה, והוא  אמר שזה יהיה התפקיד שלי לתקן. בגלל שקיבלו אותי ככה אני לא רוצה שעולים שמגיעים לבת ים ירגישו אותו דבר. עזבתי באוקראינה דירה, את הספרים שלי, חברים, עבודה טובה, באתי בלי שפה, בלי לדעת מה יהיה איתי בעתיד, ובמקום לתת לי יד נתנו לי על הראש. לכן אני חושבת כל הזמן מה אפשר לעשות כדי להקל על העולים. אני עושה הרבה אירועים ברוסית כי צריך לתת להם להרגיש בבית ובהם משולבים גם תרבות ישראלית, שיכירו את החדש בשלבים. אנחנו כאן כדי לעזור להם עם חוזים לדירה, ומוצעים בבית העולה חוגים, ספורט, מוזיקה, לצעירים ומבוגרים, אולפן עברית ועוד”.

מה מוציא אותך מהכלים?

“אני לא אדם עצבני, אבל קשה לי עם אנשים שעושים דברים כדי לסמן וי ולא מכל הלב, או כשאני יודעת ובטוחה שאני צודקת ולא מסכימים איתי. אני בחיים לא דורשת דברים אם איני בטוחה שככה חייב להיות”.

בשנת 2003 עזבה את המשרה בעירייה והתמודדה למועצת העיר מטעם “ישראל ביתנו”, שבמסגרתה מונתה לסגניתו של ראש העיר דאז, שלומי לחיאני. מאז היא במועצה. בבחירות 2013 מפלגתה קיבלה שלושה מנדטים והיא מונתה שוב לסגנית ראש העיר. “את יודעת שאני סגנית ראש עיר העולה הראשונה והאישה הראשונה בתפקיד?”, היא אומרת, “מבחינתי, אני לא יודעת מה זה גברים-נשים, אני עושה את שלי והולכת עד הסוף כשאני צודקת. זה לא קשור לגובה או משקל, כי אני קטנטונת, אבל אם אני רוצה משהו אני הולכת על זה ומצליחה”.

איך שיתוף הפעולה שלך עם ראש העיר יוסי בכר?

“מצוין, יוסי הוא נס בשביל בת ים, זה אדם שעובד רק בשביל התושבים, יום ולילה. הוא תמיד נאות לדברים שאני צריכה. בבחירות הקרובות אני אתמודד כמובן מטעם ישראל ביתנו, וזו הפעם הראשונה שאני אומרת לבוחרים: תבחרו בישראל ביתנו למועצה וליוסי בכר לראשות העיר כי הוא צריך להיות עוד שנים בתפקיד. הוא רואה את העיר לנגד עיניו”.

בישיבות מועצה המפלגה שלך לא משמיעה את קולה או משתתפת בדיונים בצורה פעילה.

“לפני שאנו עולים לישיבת מועצה, אנחנו מדברים עם ראש העיר על הכל ואם יש משהו שלא מתאים לי, אנחנו סוגרים את זה בישיבת הנהלה. אני לא באה לישיבות מועצה כדי לעשות בלגן כמו חברי מועצה אחרים”.

עם שרת הקליטה סופה לנדבר | צילום: ישי פוקסמן

את לעתים מצביעה עם הקואליציה נגד הצעות שאולי יטיבו עם קהל בוחרייך כמו מוניות שירות בשבת.

“אני בעד תחבורה ציבורית בשבת, רק לא בצורה שקטי פיאסצקי רוצה. אני רוצה אוטובוסים כי אני לא רוצה שאנשים ישלמו הרבה כסף למוניות”.

ומה את עושה כדי לקדם את ה?

“אין בבת ים מלחמות של דתיים וחילוניים, יש סטטוס קוו וככה צריך להישאר. בתי העסק בחוף פתוחים, טיב טעם פתוח, אז בשביל מה להילחם? לגבי אוטובוסים, אם התושבים רוצים שאני אעשה את זה, שיראו את זה בבחירות. עם שלושה מנדטים קשה לפעול ואני מקווה שבקדנציה הבאה נוכל לעשות יותר”.

מתי התרגשת בפעם אחרונה?

“הייתי עם הנכדה שלי אצל הרופא, ובמעלית קבוצה של אנשים אמרה לי ‘תודה על כל מה שאת עושה בשביל העולים בבת ים’, זה היה מאוד מרגש”.

יש לך זמן לתחביבים?

“יש לי זמן להכל. אני הסבתא הכי טובה בעולם, כל יום אני חייבת לראות את הנכדה שלי, סיה, לפני או אחרי העבודה. זה דבר שאני לא מוותרת עליו לא משנה מה”.

פורסם על ידי