השיחה שהתחילה במקרה על הספסל בגינה
זה היה אחד מהימים השקטים האלה שבהם הילדים משחקים לעצמם והגינה מרגישה רגע כמו נשימה עמוקה. ישבנו על הספסל עם קפה שכבר הספיק להתקרר ואז היא התיישבה לידי לאט כמו מישהי שהיום קצת כבד עליה. היא חייכה חיוך קטן כזה שאומר שהכל בסדר אבל בעצם לא לגמרי.
שאלתי מה קורה והיא נגעה בזווית הפה בתנועה שמסגירה משהו. אחרי רגע של שקט היא אמרה שהחניכיים שלה מציקות כבר שבועות ושזה כבר מפריע לה לכל דבר ביום. היא ניסתה להחליף מברשת לשנות צחצוח שתתה תה צמחים אפילו עשתה קוביות קרח כמו שסבתות היו עושות פעם אבל שום דבר לא באמת עזר.
כשמבינים שאי אפשר להתעלם מהתחושות
היא סיפרה שהיא מפחדת ללכת לרופא כי בראש שלה זה תמיד נגמר באמירה מפחידה. אמרתי לה בשקט שאני מבינה אותה לגמרי כי זה בדיוק מה שאני עשיתי שנה לפני. גם אני חשבתי שזה יעבור. שהגוף יסתדר. שהעומס יירד. אבל בפנים ידעתי שאני רק דוחה משהו שהחמיר מיום ליום.
אצלי זה התחיל מדימום קטן, אחר כך רגישות ואז ריח שלא ידעתי לשייך לשום דבר. ניסיתי להתעלם, עד שחברה שאלה למה אני כבר לא מחייכת כמו פעם. הרגשתי שהיא חשפה משהו שלא העזתי להודות בו, שאני מפחדת ממה שהגוף מנסה להגיד לי.
הרגע שבו סוף סוף מבינים שצריך מומחה
בסוף הלכתי לבצע בדיקה אצל מומחה חניכיים במרפאה. אפילו בדרך לשם התפללתי שהוא יגיד שאין כלום, אבל שיהיה משהו מוסבר סוף סוף. הוא בדק בעדינות והסביר שהסימנים שאני מרגישה לא מקריים. שהדימום הוא לא טעות. שהריח מופיע כשיש דלקת מתפתחת.
הוא אמר לי משפט שנשאר איתי:
כשזה נוגע לחניכיים חייבים לפנות למישהו שמתעסק בזה כל יום. למומחה חניכיים יש יכולת לראות דברים שנמצאים עמוק מתחת לפני השטח.
בפעם הראשונה מזה זמן הרגשתי שקט. לא דרמה, לא הפחדה. פשוט הבנה שיש שם תהליך שצריך לעצור בזמן, ושאם הייתי מחכה עוד, הנזק יכול היה להיות משמעותי הרבה יותר.
להבין שהקשבה מוקדמת יכולה להציל
אמרתי לה שזה אולי הדבר הכי אנושי בעולם, להתעלם. כולנו עסוקים, כולנו מקווים שזה יעבור לבד. אבל החניכיים לא מתייאשות. הן שולחות סימנים. כואבות, מדממות, מרגישות רכות מדי או נפוחות. ובדיוק באזורים האלה, שנראים כל כך קטנים, מתחילות הבעיות שיכולות ללוות אותנו שנים אם לא נטפל בהן בזמן.
היא שתקה רגע והסתכלה על הילדים שמתגלשים. ואז לחשה שהיא פשוט לא רוצה לאבד שיניים. אמרתי לה שאף אחד לא רוצה, וזה בדיוק למה חשוב לעצור לפני שמגיעים לשם.
סיפרתי לה שבטיפול שלי מומחה החניכיים עזר לי להבין איך עומס נפשי, יובש בפה, הרגלי אכילה ואפילו סגנון הצחצוח שלי השפיעו על המצב. שום דבר לא היה מקרי. הכל היה חלק מתמונה אחת.
התחלתי להקשיב יותר. שתיתי יותר מים. עברתי לצחצוח עדין. בחרתי משחת שיניים שלא שורפת. זה לא היה שינוי של יום אחד, אבל הגוף שלי הגיב.
השינוי שמגיע אחרי שמקבלים עזרה אמיתית
היא נשענה אחורה והסתכלה עלי כאילו לא חשבה שאפשר לדבר על חניכיים ברצינות אבל גם בחמלה. צחקנו שתינו ולגמנו עוד מסעיף הקפה שכבר היה קר לגמרי.
אמרתי לה שכשהתחלתי טיפול קבוע משהו השתנה. הרגשתי שמישהו סוף סוף רואה אותי באמת. לא רק את הכאב הפיזי, אלא את הפחד, את הבושה, את ההימנעות. מומחה חניכיים ידע להסביר לי את זה בשפה פשוטה ולהראות לי שיש דרך לצאת מזה.
בדיקה אחת הספיקה כדי להבין מה קורה ומה צריך לעשות. זה לא תמיד היה קל אבל כל שלב הרגיש כמו צעד קדימה. בשלב מסוים שמתי לב שאני מחייכת שוב מבלי לחשוב איך זה נראה או אם זה יכאיב.
היא נשפה נשיפה עמוקה, ואפילו דמעה קטנה זלגה אבל לא מהכאב. יותר מהקלה. מהידיעה שסוף סוף יש כיוון, ויש מה לעשות.
סיכום קטן מהלב שלנו
לפעמים אנחנו מרגישים שמשהו קטן בגוף לא בסדר אבל דוחים. אולי מתוך פחד, אולי מתוך תקווה שזה יסתדר. אבל כשזה מגיע לחניכיים הזמן לא תמיד עובד לטובתנו.
אם משהו מציק, מדמם, כואב או פשוט לא נראה כמו קודם, תנו לעצמכם רגע של הקשבה. ואם הבעיה היא בחניכיים חובה לעשות בדיקה אצל מומחה חניכיים. מגיע לכם לחייך בלי לחשוב פעמיים.
ואם אתם רוצים לעשות את הצעד הראשון תנו לעצמכם את הזכות להתחיל בקצב שלכם. אנחנו כאן אם תצטרכו.
