פרשת השבוע: וישלח

צילום: שאטרסטוק

צילום: שאטרסטוק

מדוע בחרה התורה ללמדנו אודות מחילת עוונות ביום החופה דווקא מנישואיו של עשיו הרשע? הלוא בתורה מסופר על נישואיהם של אנשים נעלים יותר, לפני ואחרי עשיו…

מאת הרב מאיר אבוטבול, מנהל בית משיח חב”ד

בשמת בת ישמעאל (בראשית לו,ג)

ידוע שחתן ביום חופתו מוחלים לו על כל עוונותיו. לומדים זאת מנישואיו של עשיו הרשע. בפרשתנו נמנות נשותיו של עשיו, וביניהן – “בשמת בת ישמעאל”. אך קודם לכן, בפרשת תולדות, כשהתורה מתארת את נישואי עשיו עם בשמת, היא מכנה את בשמת הזאת “מחלת”. שואל המדרש: “וכי מחלת שמה? והלוא בשמת שמה. אלא שנמחלו לו (לעשיו) כל עוונותיו”.

מחילת העוונות ביום החופה מבטאת את הדף החדש שנפתח בחיי האדם בשעה שהוא נושא אישה. אולם מדוע בחרה התורה ללמדנו עניין זה דווקא בנישואיו של עשיו הרשע? הלוא בתורה מסופר על נישואיהם של אנשים נעלים יותר, הן לפני עשיו והן אחריו, ולכאורה מן הראוי היה שדבר זה ירומז בנישואיהם ולא בנישואי עשיו דווקא!

מהי באמת הסיבה למחילת העוונות ביום החופה? אחד הטעמים לכך, שיום זה הוא בבחינת יום-כיפור פרטי לחתן ולכלה. כוחו של יום-הכיפורים הוא בכך ש”עיצומו של יום מכפר”. הקדושה שמאירה ביום-הכיפורים מטהרת את היהודי וחושפת את עומק נשמתו ואת רצונו הפנימי להיות קשור אל ה’ ולקיים את כל מצוותיו. בדרך זו נעשית מחילת העוונות.

גם יום החופה הוא יום-כיפורים פרטי. ביום זה עומד האדם לקיים את המצווה הגדולה “פרו ורבו”, הקמת בניין עדי-עד. בכך באה נשמתו האלוקית לשלמותה ומיישמת את תכלית קיומה. לכן ביום כזה נמחלים העוונות.

בנקודה זו יש לעשיו ייחודיות בלעדית – הוא היהודי החוטא הראשון. עשיו כלול בהגדרה “ישראל מומר” – יהודי, אם כי חוטא, ואפילו “מומר”. כל אלה שקדמוהו, לא היה להם דין של יהודי, או שלא היה מקום לדבר על מחילת עוונותיהם, משום שהיו צדיקים (כאברהם ושרה, יצחק ורבקה), ואילו הוא היהודי החוטא הראשון.

לכן ציינה התורה את מחילת העוונות ביום החופה דווקא בנישואי עשיו. ללמדנו, כי יהודי, גם אם יהיה החוטא הגדול ביותר, נשאר יהודי בפנימיות נפשו, וכשמגיע יום התעוררות כיום החופה – מתעוררת נשמתו ונמחלים לו עוונותיו.

נישואי חתן וכלה מסמלים את הקשר וההתחברות בין הקב”ה לכנסת ישראל. כשם שתכלית הנישואין של איש ואישה היא “פרו ורבו”, ללדת עוד יהודי; כך התכלית של ההתחברות בין יהודי לקב”ה היא – שיהיה עוד יהודי שקשור ומחובר עם הקב”ה.

וכך נאמר: “כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו”. כשיהודי מקרב יהודי שני לתורה ולמצוותיה, זהו קיומה הרוחני של מצוות “פרו ורבו”, ויש על כך הסיוע של “מוחלין לו על כל עוונותיו”. לא זו בלבד שהוא עצמו לא ייפגע מחמת ההתעסקות עם הזולת, אלא אפילו עוונות שהיו לו יימחקו והוא עצמו יתעלה.

 משיחת הרבי שליטא מליובאוויטש מלך המשיח, מעובד על פי ליקוטי-שיחות כרך ל.

 יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.

פורסם על ידי