יהודית מנצור: את רוצה לשמוח עם בעלך – והוא איננו

יהודית מנצור | צילום: טלי בנדו לאופר

יהודית מנצור | צילום: טלי בנדו לאופר

כשבעלה של יהודית מנצור נפטר ממחלת הסרטן, היא הייתה בת 37 עם שני ילדים קטנים. במקום להישבר ולרחם על עצמה היא הפכה ליו”ר האגודה למלחמה בסרטן בבת ים ומאז כבר 25 שנה היא מלווה חולים, נלחמת למענם בבירוקרטיה הקשה ומנסה לסייע ככל האפשר. “עדיין קשה לי עם כל סיפור חדש של חולה”, היא אומרת בראיון מרגש.

מראיינת: טלי בנדו לאופר

כמעט מחצית מחייה מתנדבת ומנהלת יהודית מנצור (58), אם לשניים, את סניף האגודה למען המלחמה בסרטן בבת ים. זה התחיל כהתנדבות לצד בעלה שחלה בסרטן ועם הזמן הפך לשליחות פרטית שלה. בנוסף היא לוקחת חלק במועצת הנשים בעיר ובעלת עסק לדיוור. בשיחה פתוחה היא מספרת על ההתמודדות היומיומית מול חולי סרטן, רגעי השבירה והאופטימיות, ויש לה גם טיפ חשוב לחולי סרטן.

יהודית, איך הגעת להתנדב באגודה?

“דרך בעלי ז”ל. הוא היה מתנדב בכל מיני כמו ארגונים ועמותות כמו האגודה למען החייל, ובשעתו פנתה אליו המנכ”לית של האגודה למען המלחמה בסרטן, מירי זיו, לאחר שהוא עשה אירוע התרמה מוצלח לאגודה, וכל זה כשהוא חולה בסרטן התריסריון, וביקשה אותו להיות יו”ר האגודה בבת ים. תמיד עזרתי לו, עבדנו יחד כל חיינו, וכשהוא נפטר הייתי בת 37 עם שני ילדים קטנים, ולקחתי את התפקיד על עצמי כדי לחוש איזו שליטה בחיים, שאני בכל זאת מצליחה לעזור לאנשים. 25 שנים אחרי אני עדיין שם”.

איך הייתה ההתמודדות האישית שלך?

“לא פשוטה. גידלתי את ילדיי לבד, שהיו בני 11 ו-13. כל האחריות הייתה עליי, לא היה לי למי לומר ‘עכשיו אני אנוח ואתה תטפל’, הכל עליך. גם את השמחות אין עם מי לחלוק. נכון שיש משפחה וחברות, אבל את רוצה איתו והוא איננו”.

את אדם בריא, ההתמודדות עם המחלה באופן יומיומי לא קשה לך?

“זה מאוד קשה. יש מתנדבים שהולכים לבתי חולים, שמחלקים דברים לבתים של החולים, ואני לרוב לא מצטרפת. אני יוצרת את הקשרים שמאחורי הכל, מדברת בטלפון, אבל אני צריכה לשמור על עצמי כי אחרת אני אגמור את המשאבים הנפשיים שלי מהר”.

זה מחזיר אותך להתמודדות עם מחלת בעלך?

“יש פעמים שכן, לפעמים משהו צץ ומעט דומה וזה ישר מחזיר אותי לתקופת המחלה שלו. אלו מקומות שאני לא רוצה להיות בהם”.

צילום: אלבום משפחתי

ולמרות זאת בחרת שלא להתנתק מהאגודה.

“נכון, כי יש לי הרבה קשרים וניסיון רב שנים, קשה לי עם המחשבה שאני יכולה לעשות ולתרום למען החולים ובמקום זה לא אעשה כלום  ואשב בבית, אבל זו עדיין התמודדות יומיומית קשה שלא הופכת לקלה יותר”.

בחודש אוקטובר נערך מבצע ההתרמה “הקש בדלת”, כמה היענות הייתה בבת ים?

“לצערי נמוכה מאוד, על אף הרצון הטוב שהיה בעירייה. אני חושבת שצריך לרענן נהלים בבתי הספר, להבין מה המשמעות של ההתרמות האלו, הערכים שנמצאים מאחורי זה ולימוד הילד להיות אכפתי כלפי אחרים וכלפי הסביבה שלו”.

מה הכי חסר לחולי סרטן בבת ים?

“אני חושבת שקבוצות תמיכה שבאמת יעזרו להם להתמודד ויראו להם שהם לא לבד. זה דבר שניסיתי לעשות עם עובדת סוציאלית אבל זה לא התרומם, לא הייתה התמדה. בגבעתיים, במרכז הגדול של האגודה, זה מצליח. קבוצת תמיכה זה דבר שחולים צריכים אותו, הם צריכים תמיכה והבנה. גם צריך קבוצה הומוגנית, כי אישה בת 30 לא צריכה לשבת עם בת 70, או אישה בשלב 1 עם אישה בשלב 3. זו התמודדות שונה לחלוטין, מצבים שונים בחיים. בבת ים קשה לעשות זאת כי אין היענות, אבל הייתי רוצה להגשים את זה”.

מה מוציא אותך מדעתך?

“המחלה עצמה מוציאה אותי מדעתי וגם הבירוקרטיה סביבה לגבי זכאויות, תרופות וכולי. אמרה לי פעם מישהי שהיא ואמה היו חולות ומטופלות יחד, שלא המחלה תהרוג אותן אלא הבירוקרטיה כי עליה אחראים אנשים וזה כואב. למה לא לפשט אותה למען החולים? מלבד זאת, אני לא אדם שקל להוציא משלוותו, אבל אי צדק כואב לי”.

צילום: טלי בנדו לאופר

מה המקרה הכי קשה שנתקלת בו?

“כל מקרה הוא קשה כי כל המשפחה שותפה לדאגה, לירידה במצב הכלכלי, לאנרגיה, ליחסים בבית, לקשיים ולהתמודדות. תוך כדי הפעילות, פגשתי בחורה שהילד שלה חלה כשהיה רק בן כמה חודשים, יש לו גידול סרטני במוח. היום הוא כמעט בן 23. הוא איבד את הראייה, עבר לא מעט ניתוחים, טיפולים והקרנות, והיום הוא אחרי הניתוח הרביעי בראש והתגלתה לו גם מחלת הסוכרת. הוא מתמודד עם הכל. קשה אבל מתמודד”.

יש לך רגעי שבירה?

“לא, חוץ מבאמת רגעים שקשה לנצח בהם את הבירוקרטיה. קשה כשזה לא הולך חלק. מלבד זאת, האגודה עושה המון דברים טובים למען החולים, לילדים, כמו מחקרים חשובים. אלו דברים שמחזקים וגורמים לי להרגיש שאני במקום הנכון”.

איפה את פורקת את הסיפורים הקשים שאת שומעת?

“אני מספרת ומדברת על זה הרבה עם חברות ומשפחה. לא פיתחתי אדישות לחולים, עדיין קשה לי עם כל סיפור חדש של חולה”.

קרה שהגיע אלייך לתמיכה מישהו שהכרת?

“כן, לפחות שני מקרים. היה בן של חברה שחלה והחלים, וחברה שחלתה. חוץ מהמשפחה היא שיתפה רק אותי, ואחרי סבל ארוך שנים היא נפטרה מהמחלה. זה היה לא קל כשזה קרוב כל כך, זה מאוד קשה ולא מתחסנים מזה”.

אי אפשר לשכוח שאת לוקחת חלק פעיל גם במועצת הנשים.

“נכון, את המועצה הקימה אחותי, ויקי יוחנן, לפני 15 שנה. היא עשתה קורס מנהיגות וזה היה פרויקט הגמר שלה. ככה בעצם זה התחיל בבת ים. הלכנו ליועצת ראש העיר בזמנו עד שהגענו לענת לבנת (יו”ר מועצת הנשים הנוכחית) שהביאה את המועצה למקום היפה שבו היא נמצאת היום. המטרה היא קידום מעמד האישה, שוויון, ויש דרכים לעשות זאת על ידי קורסים לנערות, לנשים, קידום בספורט, במדעים. אני חושבת שזה נושא בוער וחשוב. אנחנו הנשים אמנם 51% מהאוכלוסייה ועדיין גברים משתכרים יותר, למרות שצריך לשלם לפי עבודה ולא על פי מי עושה אותה”.

מה הטיפ הכי חשוב שאת יכולה לתת לאדם שגילה עכשיו כי הוא חולה סרטן?

“קשה נורא להגיד להיות אופטימי, אבל כן, להיות אופטימי. אדם שחלה זו לא הבחירה שלו, אבל הוא בוחר איך להתמודד. אם לשבת ולבכות על מר גורלו או להיות אופטימי. זה מאוד חשוב, אופטימיות הרבה פעמים מביאה להחלמה”.

מבלה עם הנכד | צילום אלבום משפחתי

פורסם על ידי