“והמורה אומרת: עוד מעט כבר סתיו”

“והמורה אומרת: עוד מעט כבר סתיו”

למה יש כל כך הרבה שירים בנושא של בית ספר, מורים ועוד? הסיבה היא כמובן ברורה: בית הספר הוא חלק כל כך חזק, חשוב ומשמעותי בחיינו, שיוצרים רבים בחרו לשיר על תקופה זו בחייהם, שיש כאלה שזוכרים אותה בתור קסם וכיף, ויש כאלה שיעשו הכל כדי לשכוח אותה. אז איפה אתם בסקאלה? תזרמו איתנו: השירים שיעשו לכם חשק לחזור לבית-הספר –  כמורים…

שיעור מולדת:

והמורה אומרת:

“עוד מעט כבר סתיו”.

בשיעור מולדת

היא מראה חצב.

היורה יבוא עכשיו

שפע טיפותיו

כוילון שקוף על פני העמק

הפורש שדותיו.

כך זה היה, פשטות רכה

זה הצטייר בילדותנו

שהיתה יפה.

כך, למילים של עלי מוהר ולחן מרגש של אפרים שמיר, נחשפנו לרגש העדין של ישיבה בכיתה, בפסע הזה שבין סוף הקיץ להתחלה של חורף. ילדים רבים שגדלו מאז, מרגישים שתחילת החורף זו תקופה מרגשת וקסומה רק בגלל השיר הזה, לפעמים מבלי שבכלל זכרו את ההקשר אליו. המורה פה מוצגת כמורה רכה של ילדים צעירים, שמלמדת אותם על הסתיו ועל החורף תוך נתינה של סימנים מרגשים ודימויים רכים ורומנטיים.

מעשנים ביחד

הצלצול מגיע באמצע המשפט,

המורה נדהמת – כולם בבת אחת

מוציאים סיגריות ורצים מהר

לפינה ההיא שם למטה בחצר

מעשנים ביחד,

מעשנים ביחד –

המורה תביני אין לך מה לומר,

אם לכם מותר אז בטח שגם לי מותר.

השיר הזה של להקת תיסלם היה חלק מסצינת רוק שכל התלמידים אימצו בתחילת שנות השמונים, גם אלה שלא עישנו ולא רצו להתחבא בפינת העישון. המורה דווקא מוצגת פה בתור מורה מגניבה למדי שלא עושה עניין מהעישון. התלמידים שולפים מול עיניה את חבילת הסיגריות שלהם, כלומר הם יודעים שלא ייענשו, וגם אומרים לה בממזריות – אם לך מותר לעשן, בטח שגם לנו מותר לעשן.

לוח וגיר

לו רק היית קצת פחות

המורה שלי

לו רק היית קצת יותר

נערה שלי

הייתי מראה לך מיהו הילד

הכי מפותח בכיתה.

השיר של יובל בנאי נוגע בשאלת ההתאהבות הקלאסית של נער מתבגר במורה היפה שלו. הנער מתגעגע למורה שלו כשהוא לא לידה. הוא עצוב שהשיעור נגמר כי הוא לא יראה אותה עכשיו כל סוף השבוע (הוא גם שואל אותה בלבו – האם תחשבי עלי בשבת? כשהוא יודע שברור שלא). המורה מוצגת פה בתור דמות להערצה, סמל סקס, סוג של כוכבת זוהרת ובלתי מושגת.

שיר תשריי

מנדרינות מבשילות

בפרדס במועדן.

המורות משתעלות

והולכות לישון מוקדם.

כבר ראיתי נחליאלי

ואולי זה רק נדמה לי

עוד חמסין נשבר אתמול

תם החופש הגדול

עוד חמסין נשבר אתמול

גם החופש הגדול.

המילים הנפלאות האלה של רחל שפירא, כפי ששרה חווה אלברשטיין, מוצפות בהמון כאב של משהו שנגמר מהר מדי. בין אם זה היום שנגמר, החופש שנגמר, או הקיץ שנגמר. יש תחושה של החמצה, של חגיגה שנגמרה מהר מדי, של קור וחשיכה שמתגנבים מהר מדי, ומתבטאים בחולי של המורות: הן משתעלות, והן הולכות לישון מוקדם. בחופש הן חגגו, כעת קר והן חולות והולכות לישון.

בית הספר הישן

אני מהבית ספר הישן

אני לא כמו כולם כאן

אני מהבית ספר הישן

דרוך מוכן ומזומן

אני לא אחד שנעלם

אני חייב לחזור לכאן…

היום בבית ספר יש מלא תלמידים

והמורים מהבית ספר הישן כבר מתים

אין מפקדים רק חיילים יש המון

כולם עדר ענק , אבל אין רועי צאן

אני מהבית ספר הישן

זה לא שקר

עובדה אני עדיין כאן עוד עם בירה נשר

עדיין עושה ראפ עם החברה בגראג’

השיר הזה של סאבלימינל (הראפר קובי שמעוני, שגם כתב והלחין את השיר) מציג את בית הספר מזווית ראייה של תלמיד חריג, שמגיע לבית הספר ולא מוצא את עצמו בחבורה. כולם דומים מדי, כולם נוצרו מאותה תבנית, והוא מרגיש שונה, קצת גאה בשונות שלו וקצת מתבייש בה. דווקא השיר הזה מציג את המורים כאנשים מנותקים, שלא קרובים לתלמידים שלהם. המילים האלה מזכירים בתחושה שלהם את השיר הידוע של פינק פלויד we don’t need no education, שמדבר על התבנית הזהה שבה בתי הספר של פעם ניסו ליצוק את כל התלמידים לתוכה, רק כדי להוציא מהם ציונים טובים ואחידים.

עשינו לכם חשק? בדקו את ההתאמה שלכם ללימודי חינוך כבר בשנת הלימודים הקרובה.

פורסם על ידי